כלכלת חימושים: מה שסבא שלי ממירון מבין על "מלחמת ששת הימים" של הדור שלנו

שעתיים וחצי של נסיעה מורטת עצבים, בין תמרונים למסכת ניחושים באדיבות ה-GPS המשובש שהתעקש לראות בי אזרח ביירות, הסתיימו כאשר דרכה כף רגלי באתרא קדישא מירון.

לא חניכת רכב חדש הביאה אותי לרב שמעון, וגם לא הרצון לפרוע את חוב ל"ג בעומר שהוחמץ. המתיחות הביטחונית והגעגוע לאווירה גלילית פסטורלית, הביאו אותי לדפוק על דלתם של הוריי חמי, המתגוררים כאן כבר למעלה מארבעים שנה.

עם הגעתי, עטף אותי האוויר הצלול בריחם המוכר של מטעי הקיץ בשיא בשלותם. בסוף הכפר, נחבא בין מטע ערבות מירון המפורסמות לערוגת ענבים קטנה, משך אותי שביל צדדי אל בית ישן. בית של פעם. מבנה חד-קומתי, שראשיתו בחדר צנוע ועם השנים והתרחבות המשפחה נתפרו לו חדרים נוספים, מטבח פשוט וסלון מזמין.

ויותר מכל, נושבת שם רוח של פעם, ניחוח של אנשים של פעם. מקום שבו בלילות, אם רק תצא מהדלת ותפתח את שער החצר, יתמזל או יתרע מזלך – איש איש וקיבולת לבבו – לפגוש פנים אל פנים מרעה פרות, המלחכות ברוגע ובנחת את עשבי השדה.

שם, ישוב על כיסא נוח במסדרון הבית, מחזיק כוס תה עם פלח לימון, פגשתי את סבא שלי.

כשנכנסתי, ריח מתוק של תפוחים בשלים התערבב בריח הכפרי. נכד אחר, שהקדים לבקר, כבר הספיק לקטוף אותם מהעץ בחצר, ותוך זמן קצר נחתה על השולחן צלוחית עם תפוחים מפולחים אחד-אחד, לצד כוס תה מהביל WITH גבעול נענע טרי מעשה ידיה של סבתי, אם הנכדים שמחה.

דור שגולף מאבן הגליל

סבא שלי הוא מאותם יהודים שגולפו מאבן הגליל; דור שכבר ראה הכל, שחזה בבניינה ובחורבנה של ההתיישבות בצפון ושתק את שניהם באותה ענווה. זהו דור שבו החצר לא הייתה נוי, אלא חיים – עם קרקור התרנגולות וריח של אדמה לחה בשחר. באותם ימים, המרחק לא נמדד רק בקילומטרים אלא במסירות נפש; הוא שלח את ילדיו, כגוזלים מהקן, ללמוד חינוך חסידי טהור בהיכלי תורה מרוחקים בערים סמוכות, רק כדי שלא יישחק קוצו של יו"ד בין סלעי ההר.

עבורו, כל הבהוב של "יוקרה שיווקית" או עטיפה מבריקה של המאה העשרים ואחת הם לא יותר מרוח חולפת, צלצולים ריקים של עולם שממהר מדי. הוא שייך לימים שבהם הדברים היו כבדים ואמיתיים: ימים שבהם השטריימל שקל חמישה קילו וחצי של הדרת פנים, וסוודר צמר עבה ומגרד היה השכפ"ץ היחיד מול לילות הקיץ הקרירים של מרום הגליל.

סבא נטע יתד במירון עוד כשבקושי שלט למירון היה, עוד טרם חילקו ח"י רוטל מיץ ענבים שהשתדרג לרוגעלך דביקים, עוד טרם היה במכולת פיצוחים, דגים, בשר, וכל מה שבית צריך. המכולת הייתה רק בשביל שיוכלו להיפגש שם. חלב ומוצריו, היו ניתנים להשגה פעם בשבוע במכירה ייעודית במרכז הכפר. (זו הייתה הסנונית הראשונה ואב הטיפוס של הסטארטאפ החרדי - "משנת יוסף"...). הוא עוד חי שם לפני שהמקום הפך לגוש תוסס ודביק של עליות המוניות מדי יום ביומו, שבת בשבתו, ומועד במועדו.

בימים של אז, כשסבא וסבתא שלי היו צריכים לעשות את הקנייה הגדולה של פסח, הם פתחו במבצע אזרחי שלם: נסיעה מטלטלת ברכב ישן שגנח עד צפת, העמסה של שקים וארגזים עד שהגלגלים כמעט כרעו תחת העומס, והזחילה האיטית חזרה - עשרים קמ"ש של הישרדות, דאבל-ווינקר מהבהב בחושך כסימן חיים בודד בעיקולי הדרך הצרים.

זהו סבא. איש שדורות ראו עיניו, שחצרו עמוסה בערבות מירון עבות, וכשעובר שם אורח תועה, כזה ששואל במבטו "מי לכם פה ומה לכם פה", הוא תמיד ימצא שם דלת פתוחה וסבר פנים יפות של יהודי שהזמן לא יכול לו.

לקנות "שליטה" בכרטיס אשראי

אחרי שישבתי, שבעתי ובירכתי אותם בברכת שלומים ונימוסין והבאתי להם נחת מהנכדים המתוקים, הגיעה שעתה של תפילת מנחה. כמיטב המסורת בכפר, מניין אחד ותו לא, ויש להזדרז. סבא קם ממקומו והתארגן. הצעתי לו את זרועי ויצאנו יחד אל עבר בית הכנסת, פוסעים לאיטנו ברחבי המושב, בקצב המדוד של כובד השנים ושל תבונה שאינה מתרגשת מדיווחים מבוהלים.

הימים היו ימי טרום ההסכם של ארצות הברית עם איראן (מה שלא בטוח שעד כתיבת שורות אלו - ההסכם יחתם ויחזיק מעמד). כמו בסיפור החד גדיא, החיזבאללה ירה ליישובי הצפון, ישראל התחייבה לתקוף בדאחיה ואיראן התחייבה לתקוף את הצפון בתגובה. מתוך דאגה כרכית כנה, כזו המיובאת ישירות מחממות החרדה של הדרום והמרכז, הפרתי את השקט: "סבא, התארגנת כמו שצריך כאן למעלה לסבב הנוכחי? פנסי ראש של חמש מאות ואט, כמו שכולם חוטפים אצלנו עכשיו בצרכניות? האם מצוידים אתם בגנרטור שלא תישארו לנו פה חלילה בחושך אם השמיים ייסגרו?".

סבא עצר מלכת. הוא נשען קלות על זרועי, הסיט את מבטו אלי, וחיוך דק, רווי חמלה ותבונה עתיקה, נסוך על פניו. חיוך של מי שמביט בילד קטן המנסה לתפוס את השמש בקופסת גפרורים.

"מה נהיה מכם שם למטה? מה אתם יודעים מה זה מלחמה?" הוא לחש בקולו הצרוד והחם. "פעם, במלחמות הקודמות - כשהיינו פה במלחמת לבנון הראשונה והשנייה, או בשלג הגדול של שנים עברו כשההר כולו היה מנותק מהעולם שבוע ימים - הציבור שלנו היה רץ למקום אחד בלבד: אל הריבונה-של-עוילעם. לא היה אז לא כיפת ברזל ולא חץ 1-2-3. כהשאזעקה שרקה, החושך הפיזי לא הפחיד אותנו, כי ידענו בלב פנימה ש'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע'. ומקסימום, בשביל ההשתדלות, היינו מוודאים שיש עוד קופסת טונה בארון, חבילת נרות פשוטה של שש קופסאות ברובל, וגלון מים בפינת החדר. להבדיל מהדור שלכם, לא ניסינו לקנות את חברת החשמל הביתה".

"אבל סבא," ניסיתי להתגונן, "היום לעומת פעם, אנחנו מעודכנים, לפעמים מידי יודעים, יש חדשות, הפחד מערער את היציבות".

סבא לא הרפה. "אתה לא זוכר מה קרה בקורונה? אנשים מילאו עגלות בטונות של נייר טואלט, כאילו חורבן העולם נמדד ברכות של הטישו. ובמלחמה הקודמת? כולם רצו לקנות גנרטורים ואגרו מנועי בנזין ליד מיטות הילדים, רק כדי להרגיע את עצמם שהם 'עשו משהו', שהם בשליטה. ועכשיו המנועים האלה יושבים ומחלידים אצלכם במחסנים. אתם לא יכולים לנהל את המערכה הצבאית," הוא נעץ בי מבט חודר, "ה אז אתם רצים לנהל את המדפים בסופרמרקט ומרוקנים את המים. אתם לא יכולים ליירט כטב"מים, אז אתם רצים להעביר כרטיס אשראי בקופה ולשמוע את הצפצוף של התשלום. אינכם קונים מוצרי חירום - אתם קונים לעצמכם תרופת הרגעה פסיכולוגית יקרה להחריד. ברגע שמישכנתם את החודש הבא בשביל הגלמים האלה, נדמה לכם שהחזרתם לעצמכם את השליטה. אבל זו אשליה, שולעם - זו אשליה".

הוא עצר לרגע, מבטו נהיה חד ונחרץ עוד יותר. "מה שאתם לא מבינים, זה שיש פה אנשים שעושים עליכם קופה. הם כבר בנו עליך ועל הבהלה שלך את הדירות הבאות שלהם".

הגענו לרחבת בית הכנסת של המושב. עוד אי אילו תתושבים הצטרפו לאיטם, נראים ברחבת ה'שוהל'. "סבא," אמרתי לו בשקט, "בספרות המקצועית קוראים לזה 'אשליית השליטה'. מדהים איך בלי לקרוא מחקרים, הגדרת את זה במילים של אמת".

סבא חייך, הניח יד חמה על כתפי, וחתם: "לדור שלנו אל תמכור מחקרים, שולעם. אנחנו למדנו את זה על בשרנו - קיץ וחורף, בחום ובגשם. בסוף צריך להפעיל היגיון יהודי פשוט. ולזכור שמי שמחפש שליטה במקום את הריבונה-של-עוילעם - סופו שיקנה אשליות מברזל ובנזין. אתה צריך להבין דבר אחד, אייניקעל, כל הריצה ההיסטרית הזו לחנויות בכל גל שמועות חדש היא בסך הכל מסחטת כספים רגשית. משפחות נכנסות לגירעונות ומשתעבדות לחובות, רק כדי להרגיע את החרדה לעשר דקות. יש קו אדום, בוהק, המפריד בין היערכות תבונית ואחראית לבין היסחפות צרכנית פראית שמשאירה פצעים מדממים בתקציב המשפחתי".

סבא סיים את דבריו, ניגש אל מקומו שלא השתנה כבר זה כמה עשורים, שלף את סידורו הקבוע מהסטנדר, ותפילת מנחה החלה.

מלחמת ששת ימי המעשה

לאחר שהסתיימה התפילה, וגם כלה שיעור משניות קצר לעילוי נשמת "הקדוישים שהם אויבן", נשארתי לשוחח שוב עם סבא על ספסל העץ הכהה. חיפשתי עוד קצת זמן איכות באוויר הרגוע של המושב, מנסה לספוג אל קרביי את החוסן הזה, רגע לפני שאני חוזר אל הרחוב הסהרורי והחושש של המרכז.

ישבתי שם וסיפרתי לו על המשפחות שמגיעות אליי לייעוץ. סיפרתי על כרטיסי האשראי המדממים, במינוסים שנפתחים רק בגלל פעימה של בהלה קולקטיבית. דבררתי את אותן משפחות שנלחמות כעת את "מלחמת ששת הימים" שלהן. לא המלחמה ההיסטורית ההיא, אלא מלחמת ששת ימי המעשה - מרתון בלתי נגמר של הישרדות כלכלית מיום ראשון ועד ערב שבת. את המשפחות שמנהלות "כלכלת חימושים" יומיומית, אבל לא מתוך אסטרטגיה מחושבת, אלא מתוך תרבות של אלתור כרוני.

המחלה של הדור: הכל ב"שליפות"

סבא הניח את ידו על כתפי, ידו המחוספסת משנים של עמל ואמונה, והביט בי בעיניים צלולות. "אתה הרי מתעסק בליווי כלכלי למשפחות, נכון? מצווה גדולה אתה עושה, חסד עצום. בוא אני אסביר לך משהו שלמדתי על בשרי ועל חספוס העור שלי, שידע ימות שמש שקפחה על כולנו. "האברך הזה שאתה מדבר עליו, שולעם, הוא לא לבד. זה בדיוק המחלה של הדור שלכם, הכל ב'שליפות'. קורה משהו? מיד שולפים כרטיס, שולפים פתרונות מהר-מהר, בלי לחשוב דקה אחת קדימה. ואז כשיש איזה בלת"ם, פתאום כולם מופתעים כאילו זה נפל מהשמיים. במקום לשים כל חודש כמה שקלים בצד כמו ילדים טובים, שיהיה כסף מוכן לאירועים כאלה שברור שיגיעו מתישהו - מה הם עושים? לא חושבים, פשוט שולפים ומאלתרים. "הבעיה שלכם היא לא הבהלה מהטילים, שולעם. הבעיה היא שאין לכם מחשבה תחילה. אתם נכנעים ישר לכל דחף, לכל מה שאומרים ברחוב או מה שהחברים עושים. מישהו צועק 'כולם קונים עכשיו' או 'חייבים עכשיו', וזהו, זה נהיה אצלכם כמו פקודה מהצבא. אף אחד לא מסתכל בבנק, אף אחד לא שואל אם יש כסף, פשוט רצים לחנות, קונים ומאלתרים. זה נראה לך תכל'ס ככה? "ובכל פעם שהם עושים את זה, הם פשוט יורים לעצמם ברגל. נכנסים לחובות ומינוסים בשביל דברים שאחר כך יזרקו למחסן, או שמשלמים ביוקר על מוצרים פשוטים רק כי אין להם סבלנות לחכות יום אחד. תגיד להם בשמי, שולעם, אתה שומע? אם המשפחות האלה באמת מחפשות את ה'גנרטור' של הבית - זה שייתן להם אור בעיניים ורוגע בלב כשיש קושי כלכלי או כשמשהו נשבר פתאום, אל תחפשו אותו בעיתונים ובמבצעים של המוכרים שרוצים לעשות עליכם סיבוב. ה'גנרטור' האמיתי של בית יהודי בנוי על דברים פשוטים: קצת אמונה ובטחון בהשם, קצת השתדלות, תכנון מראש, ושהמוח ישלוט על הלב והדחפים".

כשקמתי לברך אותו לשלום, סבא ליווה אותי אל פתח החצר. האורות הקטנים של המושב החלו להידלק אחד-אחד בחשיכה הגלילית, רחוקים כל כך מתאורות הלד המנצנצות של המרכז. מעבר לגדר נשמע שוב קול המרעה המלחך בנחת, אדיש לחלוטין לכותרות החדשות.

פתחתי את דלת הרכב, ה-GPS עדיין התעקש שאני נמצא בלב ביירות, אבל כשסובבתי את ההגה והתחלתי לרדת בעיקולי ההר החשוכים, הרגשתי שלראשונה מזה זמן רב - המצפן הכלכלי מכוון בדיוק למקום הנכון.

קרדיט תמונה: ויקיפדיה