שוטף־מתי־שיש־כי־אני־יכול

למה אף אחד לא יעז לעכב שכר?

תנסו פעם להזמין טכנאי הביתה לתיקון המקרר, ולומר לו בפתח הדלת עם סיום העבודה: "תודה רבה, סע לשלום, תשלח לי חשבונית במייל ואסדיר את זה בשוטף פלוס שישים". הטכנאי יביט בכם בעיניים משתאות, יסגור את ארגז הכלים, ולא יזוז מילימטר מהסלון שלכם עד שהמזומן יחליף ידיים או שהאפליקציה תצפצף. אצל אנשי המלאכה הפיזית - כולם מבינים, כמעט מתוך אינסטינקט, שמשלמים מיד. המושג "ביומו תיתן שכרו" חי וקיים ללא עוררין.

אבל משהו קורה, לא ברור עדיין מה בדיוק, ברגע שאנחנו פוסעים אל עולמם של הנותני שירות הפרינלסרים, שם חוקי המוסר והמשחק משתנים באורח פלא. אם אתה לא מעביר את המעצב או את הכותב תוכן, או את האדריכלית, או את המטפל, מסלול מכשולים מפרך במשך שלושה חודשים, אם אתה לא מטרטר אותו תחת הכותרת המכובסת "זה בטיפול של הנהלת החשבונות" (גם אם כל 'ההנהלה' הזו מסתכמת בך עצמך, כשאדי קפה הערב עולים מולך על הכורסא), אתה כנראה חושש שמשהו אצלך פגום.

שבעה-עשר אחוזים של אדישות: כשהגרפים מדממים בעו"ש

הבה נרד אל שורת המציאות, המקום שבו הגרפים הנוצצים של "מחזורי העסקים" פוגשים את הדמעות האמיתיות. ליוויתי לא מכבר גרפיקאי ירא שמיים, יהודי מוכשר, ישר דרך שמצליח מאוד בתחומו. הוא שקד שבועות ארוכים, ימים ולילות לבנים, על פרויקט רחב היקף עבור לקוח מסוים. המלאכה הושלמה בפאר והדר, הלקוח התמוגג מנחת והשתמש בחומרים, והגרפיקאי היה אמור לקבל סכום מכובד.

אבל מה, הלקוח טרם שילם. למה? כי הוא יכול! הלינקים אצלו, הקבצים אצלו. הוא מסמן 'וי' בהודעות התזכורת, מבטיח בטון לבבי ש"מחר על הבוקר זה יוצא", וממשיך בשגרת חייו הנוחה.

הכוח המשתנה

ומה קרה בינתיים מעבר לקיר? המציאות הכלכלית, כידוע, אינה ניזונה מהבטחות שווא ומסימוני 'וי' כחולים. הוראות הקבע של המשכנתא, שכר הלימוד של הילדים בחיידר וחשבונות המחיה הבסיסיים יורדים בדיוק בתאריך הנקוב. הבנק לא קיבל את מבוקשו שזה כסף ממשי, ואופס - החשבון נכנס לגרעון עמוק ולמינוס חריג.

והריבית על חריגות כאלו בימינו? משהו כמו 17 אחוזים! קראתם נכון. ריבית נשך מבהילה, כמעט כמו בשוק האפור, רק עם חותמת רשמית ומכובדת.

תזכיר־לי־מייד־אחרי־ראש־חודש

הגענו למצב שבו פיתחנו לקסיקון שלם, עשיר ומגוון של תירוצים שכל תכליתם היא סחיבת זמן ודחיית הקץ. בספר התירוצים הבלתי-כתוב של הלקוחות הללו תוכלו למצוא את הנוסח הלבבי: "אני בדיוק בדרכים, מחר על הבוקר זה אצלך"; את התירוץ המינהלתי: "הרואה-חשבון שלי יצא בדיוק לחופשה"; ואיך אפשר בלי נוסחת ההתחמקות השחוקה מכולן: "תזכיר לי מייד אחרי ראש חודש".

רק בגלל שהסחורה כבר אצלו והכוח עבר לידיים שלו, יש כאלה שמרשים לעצמם להפוך אדם בשר ודם, בעל משפחה הממתין לפרנסתו, לקבצן בפתח. הוא נאלץ לרדוף אחרי השקל שלו, להשפיל את עצמו ולשלוח תזכורות מביכות, כאילו הוא מבקש חסדים לפנים משורת הדין - ולא את שכר עמלו המגיע לו בדין ובצדק.

גזל גמור או חלב עכו"ם

בעודי משוטט בין בעלי מקצוע לשמוע אודות מכת-השוטף-מתי-שיש-כי-אני-יכול, מספר לי חבר סיפור משכבר הימים. בכולל מסוים לא סופק חלב לאברכים על ידי ההנהלה. אברך אחד, שחפץ בכוס קפה בין הסדרים, נאלץ להביא בקבוק חלב מביתו ועליו סימן את שמו. אולם, תוך זמן קצר גילה האברך כי הבקבוק שלו הולך ומתרוקן על ידי אחרים ללא רשות.

החליט האברך לעשות מעשה, והדביק על הבקבוק שלט גדול ומאיר עיניים: "גזל! גזל גמור! חלב פרטי!". אבל מה, הבקבוק המשיך להתרוקן כאילו לא נכתב הדבר מעולם. אנשים קראו את המילה "גזל", נאנחו, ומזגו לעצמם כוס נוספת.

עד שיום אחד עלה במוחו של אותו אברך רעיון גאוני. הוא הסיר את שלט הגזל, ותחתיו הדביק פתק קטן ובו שתי מילים בלבד: "חשש חלב נוכרי".

התוצאה הייתה פלאית: מאותו רגע ואילך, אף אדם לא העז לגעת בבקבוק. החלב נותר שלם, נקי ומקודש.

מצוות עשה דאורייתא

רי אותה תורה ממש, שאסרה עלינו מאכלות אסורות וציוותה עלינו על כשרות ודקדוקי חברותא, חקקה באותיות של אש מצוות עשה מפורשת דאורייתא: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ".

זו איננה המלצה חסידית, זו אינה מידת חסידות לפנים משורת הדין, וזהו אינו מנהג מסחרי יפה של דרך ארץ. זוהי מצוות עשה דאורייתא, חובה משפטית והלכתית מוחלטת.

כאשר לקוח מעכב תשלום לפרילנסר או לעצמאי שסיים את מלאכתו, רק "כי הוא יכול" וכי אין לו כוח לגשת כעת לחשבון הבנק, הוא אינו סתם "דחיין" או "לא מסודר". הוא עובר באופן אקטיבי על לאו מפורש של "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", ומבטל מצוות עשה של "ביומו תיתן שכרו".

המראה לנו

בואו נרים אנו את הכפפה ונקבל על עצמנו קבלה פשוטה, ברורה וישרה: כאשר אנו מזמינים מלאכה או שירות מאחינו בשרנו - מאותו יהודי עצמאי, גרפיקאי, צלם או כותב העמל לפרנסת ביתו – נהיה אנו אלו שמקדימים הגינות לכל צורך.

ננהג בו בכבוד, נשלם בעין יפה ובנפש חפצה, בדיוק מתי שצריך ובמועד המוסכם, ללא דחיות, ללא התחמקויות וללא סחבת מיותרת. כשאנו מקפידים על תשלום הגון ובזמן, אנו לא רק מסדירים חוב כספי וחוב הלכתי, אנו מונעים מעבר לקיר חרדות קיומיות, עוגמת נפש צורבת ופגיעה חמורה בשלום הבית של זולתנו.