אחרי העור והפרווה מגיעים נסיכי אנגליה משכונת גאולה

מאות תגובות הגיעו אליי בעקבות הטור הקודם על "הפלסטיק והפרווה". מסתבר שהנושא נגע בעצב חשוף כל כך, שכמעט בכל שטיבל ממוצע התפתח דיון סוער בין מנחה למעריב.

מישהו חכם ניסה השבוע להסביר לי למה זה קורה לנו. בניגוד לציבור הכללי, שיש לו אינספור דרכים להוציא את העיניים עם שעוני יוקרה או רכבי פאר, הציבור החרדי ברוך ה' רחוק מהמקומות האלו. אבל היצר? היצר לייחצן את עצמנו לא נעלם, הוא פשוט עבר דירה. הוא השתקע בארון הבגדים של הילדים שלנו.

כשהשכל יוצא להפסקה והרגש משתלט על הארנק

ישנם שלושה פרקי חיים שבהם השכל נעלם והרגש שולט ללא מצרים: בעת לידת צאצאים, בנישואי צאצאים, ובעת פטירה. ברגעים האלו השכל יוצא לחופשה (בתשלום גבוה), והרגש מופעל בכל הכוח.

ניסוי העדר: כשאנשים חכמים עוצמים עיניים

זו כבר לא סתם תופעה, זה מדע. בשנות ה-50 ערך הפסיכולוג סולומון אש ניסוי פשוט: הוא ביקש מאנשים לזהות איזה קו ארוך יותר. אבל הוא הכניס לחדר "שתולים" שנתנו בכוונה תשובה שגויה. התוצאה: 75% מהמשתתפים נכנעו לפחות פעם אחת ללחץ החברתי וענו טעות - רק כדי לא להיות חריגים.

עכשיו תחליפו את ה"קו" ב"בגד לילד". פתאום זה לא ניסוי במעבדה, זה החיים שלנו.

אז מה עושים? משנים את השאלות. במקום "מה יגידו?", שואלים "מה נכון?". המלכות האמיתית של הילד שלכם לא נמצאת במותג האנגלי שלו, אלא בבית שבו ההורים לא משועבדים למוסכמות חברתיות חנוקות. השנה, בואו ננסה לצאת לחירות אמיתית — חירות מהמותגים.