מפלסטיק שקוף לעור ופרווה: לאן נעלמה האותנטיות של החגים ואיך זה משפיע על הכיס של כולנו?

תגידו, מתי בפעם האחרונה ראיתם לולב שמרגיש בנוח פשוט להיות לולב? פעם, כשהיינו ילדים, הלולב היה מגיע בתוך נרתיק פלסטיק שקוף פשוט, כזה שדרכו יכולת לראות... ובכן, את הלולב. אגדו אותו בטבעות פשוטות שעשויות מעלי לולב, והשמחה הייתה שלמה.

היום? היום אם הלולב שלך לא יוצא לטיול בבית הכנסת בתוך נרתיק מעור איטלקי משובח, מעוטר בפרווה אמיתית, עם הטבעה של השם בזהב, אתה כנראה חושש שלא תצא ידי חובה. לפחות לא ידי חובת ה"מה יגידו".

בשנים האחרונות דייקא, השתבש לנו בדרך בין קיום המצווה לבין תעשיית המוצרים "שיפארו לכם את שולחן החג". התעשייה הזו, שפעם הסתכמה ב"נוי סוכה" מניילון צבעוני ושרשראות נייר שגזרנו בחדר הילדים, הפכה למרוץ חימוש עיצובי. הסוכה של היום היא כבר לא דירת ארעי; היא לובי של מלון חמישה כוכבים, כולל תאורת לדים שמאירה כל פינה ושנדלירים שמשתלשלים מהסכך כאילו היינו בארמון ורסאי.

השיגעון של "התוויות"

שיא האבסורד מגיע בפסח. פעם הייתה הגדה עם כריכת קרטון מעוטרת בציורים של ירושלים, כוס אליהו ממתכת דמוית כסף, ופותחן בקבוקים שחור פשוט בשישה שקלים. היום, אם על פותחן היין לא חרוט "בורא פרי הגפן", איך נדע מה לברך?

הגענו למצב שאנחנו צריכים כלי שכתוב עליו "מים אחרונים" כדי ליטול מים אחרונים, וספל שכתוב עליו "נטילת ידיים" לקערה שכתוב עליה "רחצה".

הבור ללא תחתית

חשוב להבין, אין כאן קריאה להתנהג בצמצום או להימנע מפינוק ושמחת חג חלילה. התורה ציוותה עלינו 'ושמחת בחגך', ונוי מצווה הוא חלק בלתי נפרד מההידור. הבעיה מתחילה כשההידור הופך ל'היסחפות'.

הסחרור הזה אכזרי במיוחד כלפי מי שידו אינה משגת. בסוף, גם משפחות שנאבקות על תקציב המזון הבסיסי מוצאות את עצמן רוכשות את האקססוריז הנוצצים הללו, פשוט כי 'זה מה שכולם עושים'.

חירות אמיתית היא היכולת לעצור את המירוץ הזה ולומר: אני קונה מה שמתאים לי, לא מה שמתכנתי השיווק החליטו עבורי. הזיכרון שיישאר לילדים שלנו מליל הסדר הוא לא הפקק בצורת הכתר של היין, אלא הפנים המאירות של ההורים, מסובים עם הילדים, כשהם מספרים ביציאת מצרים מתוך שמחה אמיתית, פשוטה ואותנטית.